ביום הזיכרון הזה, חזרנו לדמותותיהם של נופלי מלחמות ישראל, בהם ציון חבובה ז"ל, לוחם הפלמ"ח שנולד בביירות שבלבנון, לחם בפעולות בסביבות יפו ותל אביב, בחזית הדרום ובפריצת הדרך לנגב ונפל ביום 11.6.1948, בקרב בביר עסלוג' - באר משאבים, במלחמת העצמאות כשהוא רק בן 18. בו ביום הובא למנוחות בבית הקברות ביישוב רביבים.

אחותו הצעירה - זהבה קלרמן, זוכרת אח יפה תואר וגבוה, שתמיד דאג שחולצתו תהיה מתוחה ומסודרת. מעבר למראהו המרשים, ציון היה איש של מילים ורגש. במכתבים הרבים ששלח מהחזית, ניסה להרגיע את הוריו ואף הסביר לאביו ברגישות מדוע לא יוכל לשוב הביתה לחג הפסח כדי להמשיך ולהגן על המקום שבו האמין – הנגב: "אבא, אני מתאר לי שאתה מצוברח קצת מן המצב שנוצר שלא יכולתי לבוא לחג אני רוצה להסביר לך משהו ולנחם אותך (אני מקווה שאתה מבין) שכיום אלפי בנים לא חוגגים את החג עם הוריהם כמו שהיו רגילים לחוג. זו לא המשפחה היחידה שמרגישה כך בפסח אבל אני מקווה שהחג עבר עליכם יפה והרגשתם אולי באופן מיוחד, שאתם בני חורין".

למרות שגורמי הצבא הציעו לקוברו בחיפה, בחרה אהובה אימו לקוברו בבית העלמין ברביבים לצד החברים איתם נלחם ואיתם נפל. מאז ועד היום, הקשר של המשפחה עם רמת הנגב ורביבים נותר אמיץ. מהנסיעות השנתיות לטקס יום הזיכרון , הקשר העז עם צ'ובה דרור, שמוליק ריפמן ושאר נציגי המועצה שעומדים בקשר עם המשפחה ועד לימינו, כשבנה של זהבה - יריב קלרמן, נמצא בלב העשייה כמנהל הקהילה בקיבוץ שדה בוקר. המדבר שהיה רק חול וסופות, פורח היום בזכותם של צעירים כציון, שהקריבו את חייהם למענו.

מורשת הזיכרון של משפחת חבובה הפכה לחלק בלתי נפרד מהטקס המרכזי, גם בזכות היוזמה של האח הבכור יצחק שביקש להוקיר את ההורים השכולים בתוספת אמירת "קדיש" על ידי נציג המשפחות בסיום הטקס. בטקס הזיכרון, כשאנו מקשיבים למכתבו של ציון ומעלים את זכרו, אנו זוכרים לא רק את הלוחם הנועז והמדריך הנערץ מתנועת הנוער, אלא את האח המלטף והמרגיע שהבטיח לאחותו הקטנה ש"הכל יהיה בסדר". אנחנו מחבקים את המשפחה ומודים על ההזדמנות להמשיך ולספר את סיפורו.

יהי זכרו וזכר הנופלים והנופלות במלחמות ישראל ברוך