חורבן ותקווה – איגרת ראש המועצה לציון שנתיים ל-7.10.23

תושבות ותושבים יקרים,

ב-7.10.23 בשעה 6:30 התעוררתי ברמת הגולן שם טיילתי עם ילדיי, מטלפון של  יפעת וגנר, מזכירת מדרשת בן גוריון שסיפרה לי על טילים שנפלו באזור המדרשה. קצת לפני 7:00 נפתח חמ"ל המועצה והילה קפלן, מנכ"לית המועצה דאז, הייתה כבר בדרכה לחמ"ל וב-08:00 קיימנו את הערכת מצב הראשונה באותו יום... שבמידה לא קטנה טרם הסתיים מאז. טרם הושבו החטופים, טרם הסתיימה המלחמה ויש רבים רבים שהפצע בליבם ובגופם רק הולך ונפער.    

כל אחד ואחת מאיתנו התחיל את הבוקר הזה איפשהו, ולא דמיין מה באמת הולך להתחולל באותן שעות נוראיות שנחשול מחבלים רצחני פרץ בעשרות מוקדים את המחסום וחדר ליישובי העוטף ואף רחוק משם עד אופקים (להגיע לאופקים לוקח אותו זמן כמו להגיע לאזור רתמים-רביבים לו המחבלים היו מחליטים לנסוע על 222).

אלפי מחבלים ואוכלוסייה מונעת שנאה הצליחו לעשות מה שאף צבא אויב לא עשה מאז הקמת המדינה וזה לכבוש שטחים ויישובים, לכבוש מוצבים ובסיסים בתוך גבולות המדינה, לרצוח ולחטוף אזרחים וחיילים ממיטתם, לאנוס ולבזוז, לשחוט ולהשמיד, להרוג ולשרוף. לשרוף הכל.

במהלך הנסיעה לעבר המועצה באותו בוקר, ראיתי ממערב תימרות עשן עולות מצפון העוטף לדרומה. עשרות עמודי עשן סמיך של שריפת יישובים, בתים, רכבים, טנקים, שדות ובסיסים. עשרות עמודי עשן התרוממו לאוויר ותחתם זוועות שהדעת לא יכולה לקבל.

עד עכשיו קשה להאמין מה התחולל ביישובים האלו במהלך אותם שעות וימים. המוח מסרב להאמין שמחדל כל כך נורא התרחש והמחירים שנגבו מכל כך הרבה אזרחים וחיילים באותו יום ועד עכשיו. את שאירע אסור לשכוח. לא עכשיו וגם לא בעוד 50 או 100 שנה. תקופת החגים הנוכחית מתערבבת עם הצער וחשבון הנפש אותו אנחנו צריכים לעשות כל אדם, כל נושא תפקיד, כל מי שיש לו אחריות  וגם כחברה וכמדינה. יש לנו חובה לזכור, לחקור ללא משוא פנים כיצד הדבר קרה ולא לשכוח. לא לשכוח למען הדורות הבאים.

הבניית זיכרון קולקטיבי היא החלטה משמעותית מאד וקרבתנו לאירועים עצמם משפיעה באופן טבעי. לאחר התלבטויות וחשיבה החלטנו להתחיל במנהג חדש בנוסף לכל אירועי הציון והזיכרון ל 7.10 ולהדליק כבימי קדם משואת עשן ליד מיצג החטופים בתיכון האזורי החל מ-06:29 בבוקר של  ה7.10. ולסיים בנטיעת בוסתן התקווה.

מנהג המשאות אינו חדש והוא מלווה את עם ישראל מראשיתו. הדלקת משואות שימשה בדרך כלל לציון לוח השנה  עבור טקסים וחגים ולצרכי אזהרה והתרעה צבאית או הודעות חשובות. משואת העשן היא זכר לחורבן של קהילות רבות ביישובי העוטף ועל האסון העצום של כלל עם ישראל.

בסיומו של היום, נזכור כי מן החורבן ולא בפעם הראשונה, קמנו וחזרנו לחיים. חזרנו לתקומה. בסיומו של היום,  ניטע עץ בבוסתן מיוחד שיקום ליד התיכון האזורי ושמו יהיה בוסתן התקווה. תקווה לאותם חטופים חיים שיחזרו במהרה למשפחותיהם ולחטופים המתים שיזכו לקבורה בישראל. תקווה לריפוי וצמיחה בעם ישראל שספוג כל כך במחלוקותיו עד כי נדמה ששכח כבר את המחיר הכבד של הפילוג.

גודל האסון ב-7.10 גרמו למספר חודשי חסד של אחדות בעם ותחושת שותפות גורל וערבות הדדית נדירה. הערבות ההדדית נדרשה למשפחות הנרצחים, היא הייתה הכרחית למשפחות החטופים, היא הייתה קריטית למשפחות החיילים והמילואימניקים שגויסו, היא הייתה משמעותית עבור עשרות אלפי המפונים, הרגשנו אותה והיא נתנה לנו ולכל עם ישראל כוח להמשיך. הימים הקרובים יהיו ימים גורליים למדינת ישראל ועתידה. אלו ימים גורליים לחטופים בעזה ולרבבות חיילי צה"ל ומשפחותיהם.

אני מאחל שנגיע לשמחת תורה השנה ובמקום שערי הגהינום שנפתחו מעזה ב-7.10 יפתחו שערי שמיים ומתוך עזה ישובו אחינו.                                   

אני מאחל לכם ולמשפחותיכם  חג סוכות שמח

שלכם

ערן דורון

ראש המועצה